הסבר מדעי על נשימת סומה
היכרות מהירה עם מדע הנשימה ונשימת סומה.
כשאנחנו נושמים, אנחנו שואפים חמצן (O₂) ומולקולות וגזים נוספים,
ונושפים פחמן דו-חמצני(CO₂) ומולקולות וגזים אחרים. זו הנשימה.
בשאיפה קצב הלב שלנו עולה מעט. בנשיפה קצב הלב שלנו יורד מעט (Lehrer, 2007).
זהו העיקרון הבסיסי של הנשימה, והוא חשוב גם למטבוליזם.
כשאנחנו שואפים את החמצן O₂, הוא נקשר לכדוריות דם אדומות מהריאות. תאי הדם הללו מעבירים את החמצן לרקמות ותאי הגוף בזכות פעולת השאיבה של הלב. החמצן נדרש על ידי המיטוכונדריה בתאי גופנו כאמצעי אנרגיה, כמו שריפה ("הנשמה סלולרית", נ. ד.).
תארו לעצמכם שיש בתוכנו אש בוערת שמייצרת את כל האנרגיה שאנחנו צריכים כדי לחיות.
מעט מדי חמצן, והאש לא תוכל להידלק בכלל. ממש כמו בגופנו: מעט מדי חמצן ואנחנו לא יכולים לשרוד. יותר מדי חמצן, והאש תשרוף יותר מדי, עלולה לגרום לנזק מסוים.
אם בגופנו יש יותר מדי חמצן, הוא גורם למשהו שנקרא לחץ חמצוני. לחץ חמצוני קורה כאשר קיים חוסר איזון בין רדיקלים חופשיים ונוגדי חמצון בגופנו. זה יכול להוביל לנזק לתאים ורקמות.
אז ברור שאנחנו צריכים את האיזון הנכון של חמצן; לא יותר מדי ולא מעט מדי.
O₂ + גלוקוז ⇨ ATP (אנרגיה) + CO₂ + H₂O
החמצן שאנחנו שואפים זורם בגופנו על ידי תאי דם אדומים והוא מתחבר עם גלוקוז במיטוכונדריה של התאים שלנו ומייצר אנרגיה - אדנוזין טריפוספט (ATP), פחמן דו חמצני (CO₂), ומים (H2O).
בנשיפה, אנחנו מוציאים את הפחמן הדו-חמצני והמים. ה- ATP מספק אנרגיה לגופנו, בכדי שהוא יוכל לתפקד כרגיל.
מערכת העצבים האוטונומית מורכבת ממערכת העצבים הסימפתטית וממערכת העצבים הפאראסימפתטית. זה מסדיר את התפקודים הגופניים כמו הרחבת אישונים, קצב לב וייצור רוק.
שאיפה מפעילה את מערכת העצבים הסימפתטית שלנו, נשיפה מפעילה את מערכת העצבים הפאראסימפתטית. על ידי שינוי האופן בו אנו נושמים אנחנו יכולים להפוך את אחד מהם לדומיננטי יותר מאשר השני באותו הרגע, תלוי במה שאנחנו רוצים (Russo et al., 2017).
נשימה מהירה וצריכת יותר חמצן ממריצה את גופנו.
זה גם יגרום להתכווצות בגוף כשאנחנו נושפים הפחמן הדו-חמצני בקצב מהיר יותר, וממריצים את מערכת העצבים הסימפתטית.
האטת הנשימה והארכתה - נשיפה ארוכה יותר משאיפה תשפיע על הגוף לרגיעה.
מצב זה גורם לעלייה ברמות הפחמן הדו-חמצני ומעודד את ייצור תחמוצת החנקן, המרחיב את כלי הדם (התפשטות כלי הדם). Vasodilation מוריד את לחץ הדם ומגביר את זרימת הדם (Russo et al., 2017).
כיצד גופנו נשחק
לא הוכשרנו או למדנו כיצד לנשום כשהיינו צעירים. במהלך השנים אנו חווים לחץ, אתגרים, הפעלה כרונית של מערכת העצבים הסימפתטית, כך שאנו לא נושמים במודעות.
במקום זאת, אנו נוטים לנשום תחת שליטה של המוח הזוחל, מה שאומר שהנשימה שלנו יכולה להפוך לא יציבה, מהירה, איטית, או שהיא יכולה פשוט להשתהות ללא שליטה מודעת. זה מוביל לקצב לב לא סדיר, מה שמוביל לתפקודים לא קוהרנטיים בגוף.
כשאתה חושף מתכת לאוויר לפרקי זמן ארוכים, החמצן באטמוספירה מגיב למתכת באמצעות תהליך שנקרא חמצון הגורם לו להחליד. אותה חלודה מתרחשת גם בגוף ועלולה להוביל לדלקת ונזק לתאים.
לכן כדאי לשלוט במודע בכמות החמצן שנכנסת לגוף.
יותר מדי חמצן כתוצאה מיתר נשימה מוביל ללחץ חמצוני.
לחץ חמצוני דומה להחלדה של העורקים והוורידים, מכיוון שהחמצן אינו מסוגל להשתחרר מכדוריות הדם האדומות. זה מוביל לדלקת, רובד והשחתה.
יותר מדי מאמץ פיזי יכול גם לגרום ללחץ חמצוני. למעשה, פשוט לחץ באופן כללי עלול לגרום ללחץ חמצוני מכיוון שהנשימה שלנו לא יציבה ולא יעילה.
יותר מדי חמצן ושימוש לא יעיל בו מביא ללחץ חמצוני, מה שמוביל לרדיקלים חופשיים שתוקפים את המערכת.
זה מוביל לפגיעה בחלבון וב- DNA, נזק לרקמות, דלקת ומוות של תאים. מצבים אוטואימוניים, מחלות עצביות, וסרטן יכולים להופיע כתוצאה מלחץ חמצוני.
(Bashir et al., 1993; Uttara et al., 2009; Reuter et al., 2010; Asmat et al., 2016).
באופן דומה, שימוש לא יעיל בחמצן עלול לגרום למצבי רוח נמוכים, דיכאון, אנרגיה נמוכה וחוסר מוטיבציה (Black et al., 2015).
בתהליך המכונה אפקט בוהר, עלייה בפחמן דו חמצני גורמת לירידה בחומציות הדם (חומצית יותר), מה שגורם לחלבוני ההמוגלובין לשחרר את חמצן. כאשר ההמוגלובין משחרר חמצן, הוא מועבר לתאי הרקמות, למיטוכונדריה, כדי ליצור אנרגיה ATP. אנו זקוקים לריכוז מסוים של פחמן דו חמצני בגופנו כדי שזה יקרה.
במצבי לחץ או חרדה, אנחנו נושמים יתר על המידה (hyperventilate). זה גורם לכך שיש לנו מעט מדי פחמן דו חמצני בגוף, ולכן ההמוגלובין לא מתבקש לשחרר מספיק חמצן. המשמעות היא שאין מספיק חמצן שמגיע לתאים שלנו שם הוא נדרש ליצירת אנרגיית ATP - מה שמחזיק אותנו בחיים ומתפקדים!
גם מחלה יכולה להיות גם תוצאה של נשימת יתר או יתר לחץ דם שקורים כשאנחנו לחוצים או חרדים.
אחת המטרות של השיטה היא ליצור את האיזון האופטימלי של חמצן ופחמן דו חמצני בגופנו, כך שנוכל לחוות זרימה קבועה של אנרגיה, תפוקה מוגברת, מצבי רוח טובים יותר ומווסתים יותר, ולהיות עמידים יותר בפני לחץ. לעזור לנו להישאר בריאים פיזית, ולהפחית את הסיכוי שלנו לחלות.
יוגה אולי פותחה כדי לעזור לך להתייעל במיוחד בשריפת חמצן, מה שמאפשר לנו את הכמות הנכונה של פחמן דו חמצני בגופנו , כך שנוכל לשרוד עם פחות חמצן, ליצור פחות לחץ חמצוני על הגוף, לקדם חיים ארוכים יותר וללא מחלות .
הפניות
אסמת, U., Abad, K., & Ismail, K. (2016). סוכרת וסטרס חמצוני - סקירה תמציתית. כתב העת הרפואי הסעודי, 24 (5), 547-553.
באשיר, ש., האריס, ג., דנמן, מ. א., בלייק, ד. ר., ווינארד, פ. ג. (1993). נזק חמצוני ל- DNA ורגישות לתאים ללחץ חמצוני במחלות אוטואימוניות אנושיות. Annals של המחלות הראומטיות, 52 (9), 659-666.
Black, C. N., Bot, M., Sheffer, P. G., Cuijpers, P., & Penninx, B. W. (2015). האם דיכאון קשור לסטרס חמצוני מוגבר? סקירה שיטתית ומטה אנליזה. פסיכונורו אנדרוקינולוגיה, 51, 164-175.
נשימה סלולרית. נשלח מ https://www.khanacademy.org/science/biology/cellular-respiration-and-fermentation
Lehrer, P. M. (2007). אימוני ביופידבק להגברת השתנות הדופק. עקרונות ותרגול של ניהול מתח, 3, 227-248.
Reuter, S., Gupta, S. C., Chaturvedi, M. M., & Aggarwal, B. B. (2010). לחץ חמצוני, דלקת וסרטן: איך הם קשורים ?. ביולוגיה ורפואה רדיקלית חופשית, 49 (11), 1603-1616.
Russo, M. A., Santarelli, D. M., & O’Rourke, D. (2017). ההשפעות הפיזיולוגיות של נשימה איטית אצל האדם הבריא. נשמו, 13 (4), 298-309.
אוטרה, ב., סינג, א 'ו., זמבוני, פ., ומג'אן, ר. ט (2009). לחץ חמצוני ומחלות ניווניות: סקירה של אפשרויות טיפוליות נוגדות חמצון במעלה הזרם ובמורד. נוירופארמקולוגיה נוכחית, 7 (1), 65-74.